כנראה שהפוסט הזה יפתיע לא מעט אנשים וזו בדיוק הסיבה שאני כותבת אותו. עד גיל 30 הייתי בטוחה שיש שני סוגי אנשים בעולם – אלה שמרגישים טבעי על במה ואלה שעדיף שיתרחקו ממנה. אני קיטלגתי את עצמי ללא ספק בקבוצה השניה. לפני כמה שנים התחלתי במסע (עם כל המשמעות העמוקה של מסע) על מנת להתגבר על הפחד הזה.
מאז העברתי לפחות 50 הרצאות, הגדולות בהן לקרוב לאלף איש. שיתפתי אלפי יזמים, אנשי שיווק ואנשי מוצר בניסיון שלי ובתפיסות העולם שלי. יצרתי network חזק ומשמעותי. אבל מעבר להכל, הצלחתי לכבוש פסגה אישית ולהפסיק לפחד. לפחות ברוב הפעמים.
נקודת ההתחלה
אז יש אנשים שמספרים שהם טובים בהרצאות קטנות אבל משתתקים מול קהל גדול, יש כאלה שהיו מדריכים בצבא אבל מאז לא דיברו כמה שנים מול קהל וכו'. נקודת המוצא שלי לגמרי לא היתה שם. בבית ספר אף פעם לא הייתי מדברת, בצבא עשיתי כל דבר אפשרי כדי להתרחק מהדרכה ובלימודי הארכיטקטורה בבצלאל, הצגת הפרוייקט שלי מול כל המרצים והסטודנטים היתה הסיוט הכי גדול שלי.
אז איך בכל זאת?
אתחיל מהסוף, השינוי הגדול התחולל אצלי כאשר הבנתי שאין דרך אחת ל Public speaking מוצלח. תמיד הייתי תחת התפיסה שכדי להעביר הרצאה מוצלחת צריך להיות סוג של אובמה כזה – רהוט, כריזמטי, מלא בטחון עצמי, בעל נוכחות. הייתי (ועדיין) מוקפת בהרבה יזמים שרובם מאותו סוג או לפחות נראים מבחוץ ככה – בעלי המון בטחון עצמי, מספרים בקלות על ההצלחות שלהם, מפזרים אבק כוכבים לכל עבר. ואני בלי בטחון עצמי בשמיים, מרגישה שאני חושבת באופן קצת מוזר, לא לוקחת את ההצלחות שלי כמובן מאליו ויותר מדי רגשנית לגבי כל דבר.
מה שעשה עבורי את השינוי היה שהבנתי שאלה בדיוק הדברים שאני צריכה להעלות על הבמה. לא הייתי צריכה ללמוד משהו חדש אלא להעז להחצין את מה שקיטלגתי תחת חולשות.
נחזור להתחלה – התחלתי את המסע בשני קורסים של דיבור מול קהל. אחד בארץ ואחד בארה"ב. שניהם רק החריפו את המצב. חשוב לי להדגיש שזה לא אומר בהכרח שהם קורסים לא טובים, כמו שכתבתי קודם, יש הרבה דרכים לדעתי להתגבר על פחד במה והמסע הוא למצוא את מה שעובד עבורך. הבעיה בשני הקורסים האלה (שהיו מאד דומים בתכנים שלהם) היתה שהם תקפו את הבעיה מבחוץ. כלומר, במקום לגעת במקומות הכואבים באמת, בקורסים התמקדו ב – לדבר יותר ברור, קשר עין עם הקהל, תנועות ידיים, הקפדה על זמנים, תזוזה מצד לצד על הבמה. מה שגרם לכך שלא די שהייתי מבועתת מעצם המחשבה על ההרצאה עצמה, נוספו לי פחדים חדשים – שאני לא זזה מספיק, מדברת מהר מדי ורבים אחרים. עוד בעיה בחלק גדול מהקורסים היא שה'אימונים' על הרצאות קצרות מול הקהל בקורס הם תמיד על נושאים שאין להם קצה של נגיעה אישית אליך. למדתי בדרך הקשה שגם למרצה הכי מאומן שיש יהיה כמעט בלתי אפשרי להעביר הרצאה טובה על נושא שאין לו חיבור ריגשי אליו.
ואז פגשתי את פיטר.
כתבתי את זה כבר פעמיים מתחילת הפוסט אבל חוזרת עוד פעם אחת ליתר בטחון – מה שעבד לי זו אינה תרופת פלא לכולם. חלק יתחברו לשיטה הזו, חלק בכלל לא. מה שכן, אני מאמינה שהחלק הכי חשוב במסע שלי היה שכל הזמן ניסיתי מתודולגיות חדשות עד שמצאתי את מה שעבד עבורי.
פיטר הוא קואצ'ר ל public speaking שעובד בסן פרנסיסקו. יש לו סיפור חיים מרתק, הוא ערבי נוצרי שנולד במזרח ירושלים, שהיה ילד, ההורים שלו היגרו לארה"ב ומאז לא היה בארץ. הוא עובד בעיקר עם סטארטאפים אבל גם עם כל מיני נסיכים למינהם באמירויות. בפגישה הראשונה שלי עם פיטר הוא ביקש שאספר לו, מול המצלמה, על הדרך שלי בבוקר מהמלון אל המשרד שלו. לא משהו מרגש במיוחד. אח"כ הוא ביקש שאספר את הסיפור עוד פעם, הפעם עם כל המחשבות שליוו אותי בדרך, הפחדים וההתרגשות. שהסתכלנו אח"כ על שני הסרטונים היה הבדל של שמיים וארץ בינהם – השני היה מעניין, אותנטי ו'עובר מסך'. אח"כ הוא ביקש ממני לעשות הרצאה קצרה על אחד מהפיצ'רים באפליקציה שעבדתי עליה בזמנו. בחרתי את אחד הפיצ'רים היותר משעממים – מדידה של מרחקים על גבי שרטוט באפליקציה. וידאו ראשון – קר ומשעמם. אח"כ נכנסנו לתהליך של שעה שבו התחלנו לנתח מה מרגש בפיצ'ר הזה. אם אני זוכרת נכון, את החצי שעה הראשונה הקדשתי ללהסביר לו שאין שום דבר מרגש בפיצ'ר. ואז גיליתי :
- שעד היום השתמשו בפיצ'ר יותר מ 100,000 יוזרים במעל 50 מדינות. לא השארתי את זה ברמת המספרים אלא התחלתי לדמיין איך נראה קהל של 100 אלף איש – כמו הפגנת ענק של אינסוף אנשים שכולם משתמשים בפיצ'ר שבניתי. והתחלתי לדמיין את כל הלוקשיינים האקזוטיים בהם הוא היה בשימוש – במכרה בברזיל, באתר בניה עצום בסין ואפילו ע"י סטודנטים לארכיטקטורה שלמדו כמה שנים מתחתיי.
- שיש סיכוי גדול שבאמצעות הפיצ'ר הזה גילו טעות חמורה שהיתה יכולה לעלות בחיי אדם. ואיך הרגיש המשתמש שהוא גילה זאת.
- שיש סיכוי גדול שבעזרת הפיצ'ר הזה משתמש באפליקציה ייעל את העבודה שלו מספיק כדי לקבל קידום. ואת החיוך שהיה לו שהוא שמע על זה.
למדתי להפסיק לחשוב על הרצאות כאוסף של מילים ולהתחיל לחשוב עליהן כאוסף של חוויות – אוסף של רגשות, תמונות, ריחות, צלילים, שיאים. מבחינתי זה מה שעושה את ההבדל.
פיטר חורי – Magnetic speaking
אין נושאים משעממים
שלושת הסטארטאפים שהקמתי היו בתחומים 'משעממים' והכי קל היה לברוח למקום הלוגי ולהניח שאי אפשר לעשות אותם מרגשים. גם רוב ההרצאות שאני מעבירה הן בתחומים 'אפורים'- שיווק, ניהול מוצר, בניית חברה. אני אוהבת לבנות את ההרצאות שלי סביב עוגנים רגשיים, כלומר סביב נושאים וסיפורים שאני נלהבת לגביהם ויכולה להעביר אותם בצורה אותנטית. למדתי להפסיק לנסות להדחיק את הפחדים ולתת להם לצאת החוצה – פעמים רבות אני מספרת בהרצאה עצמה שאני לחוצה מהמעמד, שזו פעם ראשונה שאני מדברת על הנושא, שזה נושא שגם אני עדיין לומדת. אחד הניסויים המעניינים שראיתי בעבר (לא הצלחתי למצוא קישור) הוא וידאו מתוך סדנא של Public speaking בה נותנים למשתתפים לדבר על נושאים 'יבשים' כמו נושאים מקצועיים, פוליטיים וכו' ואז נותנים לאותם משתתפים להעביר הרצאה קצרה על הנושאים הכי אישיים שיש – החלומות שלהם, ההתאהבות הראשונה, רגע מכונן שהיה להם בחיים. בסדרת ההרצאות השניה כולם הופכים לדוברים מדהימים שאי אפשר להוריד מהם את העיניים. למדתי שמספיק להכניס קצת מההתרגשות העצומה הזו לתוך הנושאים ה'יבשים' כדי ליצור אוירה שונה לגמרי בהרצאה.
אחרי העבודה עם פיטר עדיין לא העזתי להרצות ממש. התחלתי בשיחות מול הצוות בחברה (15-20 איש) ומול הקולגות בארה"ב. רק שנה לאחר מכן כאשר קיבלתי הזמנה להרצות במועדון היזמות של האוניברסיטה הפתוחה החלטתי שזה הזמן לקפוץ למים. זו היתה אחת החוויות הכי מאתגרות, קשות ומעצימות שהיו לי. הרצאה ראשונה אי פעם בפני 200 איש. אם יש משהו אחד שהוידאו הזה מוכיח הוא שגם אם הרבה מרצים נראים סופר בטוחים ורגועים על הבמה – בפנים מתחולל משהו שונה לגמרי. הייתי בטוחה שאני הולכת לקראת קסטרופה. בניגוד למה שהרגשתי כנראה שהיה מצויין וקיבלתי אינסוף פידבקים חמים על ההרצאה הזו מאז.
גם אח"כ המשכתי בעבודה הקשה, מה שעזר לי להתפתח היו דווקא מתודולגיות של משחק – ללמוד איך להכניס את עצמי טוב יותר למצבים ולא לתאר אותם מבחוץ. ממליצה על חי שגיא איתו עבדתי בארץ, ועזר לי בהתפתחות הזו. פרטי קשר של חי : info@haisagee.co.il , haisagee.co.il
עם הזמן זה ללא ספק נהיה קל יותר, יש פעמים שאני עולה על הבמה בלי בעיה, יש עדיין הרצאות שאני עולה אליהן חצי רועדת. אני לא מנסה להלחם בזה, אני חושבת שיש משהו יפה בכך שרואים שמרצה באמת מתרגש מההרצאה ומהמעמד.
כמה כללים שעוזרים לי :
- לפני שאני מתחילה לעבוד על מבנה ההרצאה אני בוחרת את "העוגנים" הרגשיים המרכזיים בה – על איזה נושא הכי קל לי לדבר, איפה יש לי חוויה אישית מעניינת לשתף, מה אני עושה מיוחד בנושא זה. אני לא מנסה לבנות את ההרצאה באופן לינארי אלא סביב הנושאים שאני יכולה להעביר הכי טוב.
- נדיר מאד שאני נותנת את אותה הרצאה יותר מ 3-4 פעמים. אני מרגישה שאחרי כמה פעמים שדיברתי על אותו נושא קשה לי לחוות התרגשות וההרצאה נהיית מונוטונית. יכול להיות שהפתרון צריך להיות למצוא איך להתרגש כל פעם מחדש אבל גם ברמה האישית אני לא מרגישה צורך להעביר את אותו נושא יותר מכמה פעמים.
- אני לא רואה סרטוני וידאו של הרצאות שלי. אף פעם. בניגוד לכל מה שאומרים, שזו הדרך ללמוד, לי זה רק עשה רע. שראיתי סרטונים שלי רק מצאתי עוד ועוד 'טעויות' ובפעמים הבאות שדיברתי זה הוריד לי את הבטחון העצמי. אני לא מרצה מקצועית ולא מרגישה שהשינויים הקטנים הם מה שיעשו את ההבדל. רמת הבטחון העצמי שלי לעומת זאת – כן.
- אני משתדלת מאד להמנע מהרצאות על דברים שעשיתי בעבר הרחוק. אני מרגישה שכאשר אני מדברת על משהו שעשיתי לפני יותר משנה אני מנותקת מהנושא. אני מאמינה גם שעולם הסטארטאפים משתנה כ"כ מהר שלדבר על פרוייקט שיווק מלפני שנתיים לדוגמה, כבר לא כ"כ רלוונטי. כשאני רחוקה מהנושא זה גם עובר לקהל. גם כשאני מדברת על יזמות אני משתדלת לדבר על הדברים שאני עוברת עכשיו, הדילמות שיש לי וההצלחות שאני חווה בהווה.
- אני מתמקדת רק בדברים המעניינים. אחת הבעיות המרכזיות בהרבה הרצאות, לדעתי, היא שהמרצה כ"כ מקפיד על מבנה מסודר, להסביר כל מונח ולקשר בין כל חלק בהרצאה שהתוצאה הסופית היא ברובה דברים בנאליים. אני מקפידה על פתיחה קצרה, מעדיפה שחלק מהקהל לא יכיר את כל המונחים מאשר שהרוב ישתעממו ובעיקר מנסה לחתוך כל מה שהוא obvious. פעמים רבות אני מקצרת הרצאות. אף אחד עוד לא התלונן כשהעברתי ב 20 דק' בדיוק את אותו תוכן שהייתי אמורה להעביר ב 40 דק'.
איך מתברגים להרצאות הראשונות?
לאזור את הבטחון ולהתחיל להרצות זה לא החלק המורכב היחיד, אלא גם למצוא את המקומות הראשונים להרצות בהם. כשאני החלטתי שהגיע הזמן כבר הייתי אחרי אקזיט אחד ובסטארטאפ השני שלי ועדיין זה לא הלך בקלות. פניתי לכל מיני meetups,דיברתי עם אנשים שמרצים על תחומים דומים לאלה שכיוונתי אליהם והגשתי לא מעט applications. זה יכול להיות תהליך של חודשים ארוכים אבל בסוף זה עובד.
איפה אני במסע עכשיו?
דווקא עכשיו אני בתקופה של פסק זמן כמעט מוחלט מהרצאות. החלטתי שאני רוצה להקדיש את כל הזמן המקצועי שלי לבניית הגרסה הראשונה של אוריבי ולא הייתי רוצה לעשות הרצאות שאני לא יכולה לתת להן את מלוא התשומת לב. אם עד עכשיו בעיקר נעניתי להזמנות להרצאות מסויימות ולכנסים, אני חושבת שהאתגר הבא שלי יהיה לדבר על הדברים שהכי בוערים בי ולא בהכרח מתאימים לפורמט מסויים, גם אם זה אומר ליצור בעצמי מסגרת חדשה.
