בדרך כלל הפוסטים שלי עוסקים במסקנות, שיעורים וסיכומים. כשהקמתי את הבלוג הזה, קבעתי לעצמי למטרה לשתף גם תוך כדי תנועה – בהצלחות, בלבטים, בניסיונות ובקשיים. בפועל, זה תמיד טריקי, מדאיג אותי לשתף במשהו שיכול להשתנות רגע אחרי שאפרסם אותו וכמובן גם שלשתף ברגעים היותר קשים זה מורכב מהמון בחינות.
אז היום אני כותבת על אחת התחושות הכי נפוצות בחיי כל מי שמקים או עובד בסטארטאפ – לחץ. בלי מסקנות וטיפים, פשוט מחשבות.
אחת השאלות שמלוות אותי כל הזמן בחודשים האחרונים היא איך זה שאני כל כך אוהבת את העבודה שלי ובמקום לחזור בסיום יום עבודה עם תחושת סיפוק עצומה, אני מתהלכת בהרגשה של ׳אני לא מספיקה כלום׳.
אני מאושרת על כך שיש לי זכות לנהל סטארטאפ שלי, אני אוהבת 95% ממה שאני עושה – מוצר, שיווק, עבודה עם אנשים, ניהול. ואת כל המשימות היומיומיות – מכתיבת טקסטים למוצר, עבודה עם צוות הפיתוח ואפילו את החלקים שיותר אפורים של הכספים והצד המשפטי. נכון, יש גם כמה דברים שאני לא אוהבת לעשות אבל זה באמת בקטנה.
ועדיין, חלק גדול מהזמן אני בתחושה של לחץ, של חוסר זמן ואפילו תסכול. יש תקופות לא קצרות שאני מרגישה שאני במירוץ מול To do list אימתנית ורק עסוקה בניסיונות כושלים להקטין את הרשימה הזו. החלק הכי קשה במירוץ מול רשימת המטלות האינסופית היא ההרגשה שבמקום לתת את הכבוד ותשומת הלב לכל דבר שאני עושה – מכתיבת אימייל לתכנון פיצ׳ר חדש, הכל נמצא תחת הצל של שלל הדברים שאני צריכה להספיק.
בין לתקתק To do list אינסופית למלוא האהבה לכל משימה
בשנים האחרונות אני קצת רוחניקית. קצת. סדנאות, מדיטציות, בתקופות מסויימות יותר ובאחרות פחות. מצד אחד זה מוריד את הלחץ אבל מצד שני, אני הרבה יותר מודעת אליו כאשר הוא נוכח. מודעת לחוסר היכולת להיות ברגע, מודעת לחוסר היכולת להתנתק ממיילים, ווטסאפ וסלאק, מודעת לכך שהרשימה האינסופית של דברים שאני צריכה לסיים היום רצה לי כל הזמן בראש ללא מנוחה.
אני מנסה להיות יותר mindfulness לגבי המשימות היומיומיות. יש הבדל עצום בין לעשות בדיוק את אותה פעולה בתחושה של ״עוד משהו לסיים״ אל מול תחושה של משהו בעל חשיבות ומשמעות. אני משתדלת לקחת הפסקה של כמה שניות לפני שאני מתחילה לעבוד על משימה חדשה ולהזכיר לעצמי למה אני עושה את זה ואיך זה יכול לעשות שינוי בחיים של אנשים. אפילו אם זו משימה עם פחות ״נשמה״ כמו כתיבת מיילים או סגירת איזה חוזה משפטי. אנחנו נוטים לחשוב על משימות בעבודה כמשהו מאד מרוחק, עם לקסיקון מונחים ״מקצועי״ – הצלחה, עמידה בלוחות זמנים, תעדוף. אני מנסה להכניס לתהליך גם אהבה, הערכה, שמחה.
אחד הדברים שהתחלתי לעשות בזמן האחרון זה להפסיק לשים dead lines, גם לי וגם לעובדים (וכמו שכתבתי בפסקת הפתיחה, אין לי מושג אם זה באמת יעבוד). עד לא מזמן עבדנו בספרינטים של שבוע. זה יצר מסגרת טובה אבל גם תחושה עמוקה שהיעד הוא לסיים את כל המשימות באותו שבוע, ולא בהכרח לתת להן מספיק מחשבה. השאלות המיידיות שעלו לי שהתחלתי לעבוד בלי דד ליינים הן אם זה לא יוצר תרבות לא הישגית והאם אני ואחרים לא סתם נמשוך משימות ונתעסק בהן יתר על המידה. כאשר יש מספיק מודעות זה לא קורה, בפעמים מסויימות אפילו להיפך – נופלת החלטה לבטל או להקטין משימה מסויימת אחרי שנותנים יותר מקום לחשוב עליה, ולא פועלים באופן אוטומטי בעקבות ה to do list.
להגיד לא
בשנה האחרונה אני גם לומדת להגיד לא. או בעיקר לומדת לחיות באופן שלם יותר עם הלא. ה eco system של עולם הסטארטאפים הוא לא פחות ממדהים, כל פעם שהייתי צריכה עצה או עזרה בתחום מסויים, תמיד היה מישהו מנוסה בתעשייה שהיה שם בשבילי. זה הכניס אותי למקום שהרגשתי שאני צריכה תמיד לעזור לאחרים. בשנים האחרונות יצא לי לייעץ לאינסוף סטארטאפים בשלבים שונים, לעזור לאנשי שיווק ומוצר, לעזור בקישורים ולחבר המון אנשים למשרות נדירות בסטארטאפים קטנים. חלק גדול מהמעשים האלה גרמו לי לתחושה מעולה והיו בעלי משמעות רבה, אבל חלקם גררו תחושה של ריקנות והגבירו את הלחץ. יש לא מעט פגישות ו׳טובות׳ שהייתי עושה מנחמדות ולא בגלל שחשבתי שאני באמת יכולה לעזור. למשל, פגישות עם סטראטאפים בתחומים מאד שונים משלי, פגישות עם יזמים בשלבים מוקדמים מדי שסתם משתעשעים עם רעיון, פגישות עם סטארטאפים בתחום התכנון והבניה (שפונים אלי בעקבות הסטראטאפ הראשון שלי), תחום שאני כבר לחלוטין לא מעודכנת בו ואין לי שום דבר חכם לתרום בו. אני עדיין עוזרת לא מעט, אבל גם אומרת לא במקומות שאני מרגישה שאין לי שום ערך מוסף. זה נשמע קל בתיאוריה אבל זה מלווה לא פעם בחוסר הבנה מהצד השני ורגשות אשם שלי. אני מחויבת קודם כל לסטארטאפ שלי, לעובדים, ללקוחות ולמשקיעים. כל השאר זה בונוס. ועכשיו אני מנסה ללמוד לחיות בשלום עם זה שאני לא תמיד עונה על כל אימייל ולא מסכימה לכל פגישה.
לחץ הוא חלק בלתי נפרד מסטארטאפ, עוד לא פגשתי יזם/ יזמת עם סטארטאפ בשלבים הראשונים שישן טוב בלילה. לחץ יכול להיות עננה שמכסה את כל הטוב שעושים ביומיום ואת כל השמחה העצומה ביצירה. לחץ גם יכול, לעומת זאת, להיות מנוע חזק למצויינות ולא להסתיר את הטוב והיצירה. אני מנסה להתיידד עם הלחץ שלי, להפנות אותו למקומות פרודקטיביים, ולא לתת לו לכסות את כל הדברים הכל כך יפים בסטארטאפ.
