"הכל בסדר, לא צריך לבכות. "
תנו לבכות.
לפני כמה שבועות, בריטריט של Double You, ישבנו, עשרים נשים, ודיברנו על מנהיגות נשית ומה זה בכלל. לא דיברנו על מה לא בסדר היום, אלא דיברנו על מה מהתמצית העמוקה של מי שאנחנו היינו רוצות להעז להביא יותר. דיברנו על רגשות. דיברנו על המחיר הכבד לעובדים ולסביבת העבודה, שנגרם ברוב החברות, בגלל שהעובדים תחת ההרגשה שהם צריכים כל הזמן לצמצם את הרגשות שלהם. דיברנו הרבה על הקושי לבכות במקום העבודה.
בכי הוא הרבה יותר נחרץ מרגשות אחרים, הדמעות לא משאירות מקום לטשטוש – משהו ריגשי קורה פה. אי אפשר לפרש את זה בדרך אחרת. ויותר קל להגיד למישהי שלא צריך לבכות מאשר שלא צריך צריך לפחד או להעצב.
כשהייתי בת 20, בשבוע הראשון ללימודי ארכיטקטורה בבצלאל, התבקשנו כתרגיל הראשון בלימודים לתכנן בית מגורים ולבנות מודל שייצג אותו. זה היה המודל הראשון שבניתי בחיי וכך הוא גם נראה – גיבוב של קרטוני ביצוע חתוכים באופן עקום עם הררי דבק שנזלו בכל מקום. כל סטודנט היה צריך לבחור אחד מחמישה מרצים לבקש ממנו ביקורת. בחרתי במרצה שאחר כך אגלה שהיא הקשוחה מכולן ואימת הסטודנטים. הצגתי את המודל שעבדתי עליו לתוך השעות הקטנות של הלילה. המנחה, שהיתה נראית לי מרחוק כקטנה ועדינה, הפכה בשניה לחיית טרף וצונאמי של ביקורת נוראית התחיל להשטף ממנה. המילים ״מכוער״, ״מביש״, ״זוועה״ חזרו מספר רב של פעמים. לא יכולתי להחזיק את עצמי והתחלתי לדמוע. לא איזה דמעה קטנה בקצה העין אלא התייפחות של ממש. מצאתי את עצמי בשבוע הראשון ללימודים, מול כיתה של סטונדטים שאני עוד לא מכירה, בוכה בשיא הדרמטיות. המנחה הסתכלה עלי בזעזוע, אמרה לי שהיא לא מסוגלת לדבר איתי ככה ושהיא מבקשת שאצא מיד מהכיתה ואחזור רק אחרי שארגע.
כולנו רוצים לעבוד עם אנשים ׳אמיתיים׳, לא עם אנשים מנותקים ריגשית. כולנו רוצים חיבור אמיתי עם האנשים שאיתנו כל כך הרבה שעות ביום, לדעת מה באמת עובר עליהם ולא רק מה הם רואים עכשיו בנטפליקס.
